<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כל אשה שיש לה ווסת דייה שעתה בשעת ווסתה, ואפילו הכי כתמה טמא. המשמשת בעדים הוי כפקידה מעת לעת. דווקא לקדשים ולא לחולין.
<h2>דף ב:</h2>
[ע"א] שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. הילל אומר מפקידה לפקידה. וחכמים אומרים מעת לעת ממעט על יד מפקידה לפקידה. ומפקידה לפקידה ממעטת על ידי מעת לעת. [ע"ב] התם תרתי לריעותא. פירש ר"י בפרק קמא דחולין [י' ע"א] שחט ונמצא סכין פגום שמא בעצם נפגם או במיעוט בתרא ואז היה כשר אם יודעי' הבירור, או שמא לא שחט נגד הפגימה וגם זה היה כשר אם היינו יודעין את האמת. דאיכא ריעותא מגופא. פירש ר"י צריך עיון להתיר גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טריפה עיין פר' קמא דחולין [י"א ע"א] ובפרק אילו טריפות.
<h2>דף ד.</h2>
שאני אומר אדם טהור וכו'. פירש רבינו תם דגבי כלים אנו מחמירין פרק קמא דפסחים [י' ע"ב] גבי קרדום דאית להו טהרה במקוה אבל באוכלין שאין להם טהר' במקוה מקילינן למתלי בארח טהור.
<h2>דף ז.</h2>
נולד לעיסה ספק טומא' עד שלא גילגלה תעשה בטומאה משגילגלה תעשה בטהרה. אשה שהיא טמאה. קוצה חלתה ומנחתה בכפישה או באנחותא ומקפת וקורא לה שם. פירש ר"י דבעינן הקפה בשעת קריאת שם. ומהני צירוף של סל שני עיסות שאין בשום אחד מהן שיעור חלה להתחייב. אבל אם יש בשניהן שיעור לצרפם לפטור שניהם בחלה אחד צריך שיגעו וצריך עיון אי מהני נגיעה בלא צירוף סל ובלא נשיכה. וחלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש עיין בספר התרומה ובספר מצות קטן.
<h2>דף ז:</h2>
הלכה כרבי אליעזר בארבעה, חדא הא (במתניתא) [במתני'] דאמר ארבעה נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקינה. ואידך המקשה כמה תישפה וכו'. ואידך הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור יום ז' ומצאו טהור. רבי אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה. פירש ר"י מכאן אשה שבדקה יום ראשון ויום שביעי כשסופרת ז' נקיים ובדקה עצמה יום שפסקה לערב טהורה ודווקא יום שביעי אבל יום ח' לא. ומיהו לכתחילה תבדוק כל ז' שחרית וערבית. ואידך אחורי כלים וכו'. [ח' ע"ב] המעמיד בשרף כגון של ערלה אסור וכן המעמיד חלב בכל איסורי הנאה. [ט' ע"א] מניקה שמת בנה בתוך כ"ד חדש כו'.
<h2>דף יא.</h2>
אמר רב הונא קפצה וראתה ק"ו [ר"ת קפצה וראתה] קבעה ווסת לימים ולקפיצות אבל לחד מינייהו לא קבעה. אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת וכו'. פעמים צריכה בדיקה שחרית וערבית ובשעה שעוברת לשמש את ביתה. [ע"ב] לא שנו אלא עסוקה בטהרות אבל אשה לבעלה לא בעיא בדיקה. ואפי' אין לה ווסת.
<h2>דף יב.</h2>
ותבדוק מה בכך א"כ לבו (נוקפו ופורש). בב' עדים ודווקא בעסוקה בטהרות, עיין בפרק כל היד [י"ד ע"א]. ת"ר חמרין ופועלין נשותיהן להן בחזקת טהרה. ובאין ושוהין עמהן בין עירות ובין ישינות. פר"י אסור לבא על הישינה כדאמרינן בנדרים [כ' ע"ב]. בד"א שהניחה בחזקת טהרה. ובתוך עונתה קודם וסתה כדמפרש פ"ב [ט"ו ע"א]. אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בטומאה עד שתאמר טהורה אני. [ע"ב] תנו רבנן אשה שאין לה ווסת וכו'. עיין פרק אלמנה ניזונית [ק"א ע"ב].
<h2>דף יג.</h2>
כל היד המרבה לבדוק באנשים תקצץ בנשים משובחות וכו'. פר"י דלא שרינן לאחוז מעטרה ולמטה אלא הצריך להשתין שלא יהא ניצוצות ניתזין על רגליו ויראה ככרות שפכה או אם היה עומד סמוך לבית הכנסת כדי שיתיזו מי רגליו למרחוק ובנשוי מותר לאחוז באמה ולהשתין היכא דאשתו עמו. [ע"ב] המקשה עצמו יהא בנידוי. הגרים והנושאין קטנות דלאו בני אולודי נינהו מעכבין את המשיח. החרשת והשוטה והסומא ושנטרפ' דעתם אם יש להן פיקחות מתקנות אותם ואוכלות בתרומה.
<h2>דף יד.</h2>
רוכבי גמלים רשעים הם. הספנים כולם צדיקים. לייט אמאן דגני אפרקיד. פירש רשב"ם שבגדיו נופלים על אמתו ומתחמם. קריאת שמע כי מצלי אסור. פיר' ר"י שמונח קצת אפרקיד אבל על צידו לגמרי מותר.
איתמר בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאה עליו דם טמאה נידה. בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליה דם רבי אומר טמאה משום נידה רבי חייא אומר טמאה משום כתם. דרך בנות ישראל משמשת בשני עדים והצנועות מתקנות להן עד שלישי. היינו כולה בעסוקה בטהרות. נמצא על שלה כשיעור וסת טמאים וחייבים בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן טמאה וחייבת אשם תלוי איזהו אחר זמן כל שתרד מן המטה ותדיח פניה. והמשמש שלא בשעת ווסתה ואחרי התשמיש מצא דם אנוס הוי. והמשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי בשעת תשמיש נועץ צפרניו בארץ עד שימות האבר הכל עיין פרק ידיעות הטומאה [י"ח ע"א] (סימן ז').
<h2>דף טו.</h2>
כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהם והבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה. ודווקא בתוך עונתה ולא הגיע זמן ווסתה.
<h2>דף טו:</h2>
אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עליה. חבר שמת והניח מגורה כו'. מעשה בשפחתו של מציק כו'. ובא כהן והציץ. פירש ר"י כהן שוטה היה דאין כהן מטמא לנפלים וגם (כש)אינו לצורך המת.
<h2>דף טז.</h2>
אלמא ווסתות דרבנן. פירש ר"י דכן הלכה דווסתות דרבנן דהילכתא כרב באיסורין כדאמרינן פרק יש בכור [מ"ט ע"ב] וכן פסק בשאלתות דרב אחאי (הילכתא) [הלכך] אשה שיש לה וסת ולא בדקה בשעת ווסתה ואחר כך בדקה ומצאה טהור' מותרת לבעלה. ומיהו לכתחילה צריכה לבדוק. הרואה דם מחמת מכה אפילו תוך ימי נידתה טהורה דברי רבן גמליאל רבי אומר אם הגיע שעת ווסתה חוששין לווסתה. פירש ר"י דווקא במרגשת שבא זה הדם מן המכה דאי לאו הכי לרבן גמליאל אותה האשה טהורה לעולם.
<h2>דף טז:</h2>
[ע"א] שמאי אומר צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש (או תשמש) לאור הנר. בית הלל אומרים דייה בשני עדים כל הלילה. [ע"ב] המשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה וגם ביום. [י"ז ע"א] אמר רב הונא בבית אפל מותר אמר רבא ואמרי רב פפא תלמיד חכם מאפיל בטליתו. [ט"ז ע"ב] מדברי כולם נלמד בעל נפש לא יבעול וישנה. רבא אמר בועל ושונה ואין בכך כלום כי תניא לטהרות תניא. ארבעה דברים שנואים. הנכנס לביתו פתאום וכל שכן לבית חבירו. ואוחז באמה ומשתין והמשתין בפני מטתו ערום והמשמש מטתו בפני כל חי. שר הנרגל בבתי משתאות.
<h2>דף יז.</h2>
חמשה דברים העושה אותם מתחייב בנפשו האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה ושותה משקין מזוגין שעבר עליהם לילה והלן בבית הקברות והנוטל ציפורניו וזורקן לרשות הרבים והמקיז דם ושמש מטתו. עיין בגמרא החילוקין (דף י"ז). נוהגים טומאה וטהרה בשלגים. תנן התם שלג לא משקה ולא אוכל כו'. שחקי דכיתנא מעלו לבדיקה. וביום שפוסקת מלראות רגילות לרחוץ בחמין. ואם אינה רוחצת תדיח פניה שלמטה ותלבש בגדי לבן ותשים סדינים לבנים למטתה ואם אינם לבנים רק יהיו נקיים מכתמים סגי ולמחרת יום שפסקה תתחיל שבעה נקיים ויום שפוסקת בו אינו מן המניין וכן אותם שבעה ימים בודקת שחרית וערב. כשעומד' ממטתה וערבית קוד' לילה.
<h2>דף יז:</h2>
משל משלו חכמים באשה החדר מבפנים והפרוזדור מבחוץ ועלייה בנויה על גבי שניהם ולול פתוח בין עלייה לפרוזדור [י"ח ע"א] ג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי מקור שליא וחתיכה וכו'. [ע"ב] תינוק שנמצא בצד העיסה וכו'.
<h2>דף יט.</h2>
ה' דמים (דמים), טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג. הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים. פר"י ירוק היינו כאתרוג שאומרין גע"ל ואפי' הכי טהור ולא ירוק ככרתי שקורין גרונ"א. שאינו נוטה לאדמומית. בין מרא' בל"א בין מראה גע"ל. תנן במסכת נגעים [תוספתא פ"א ה"ג] ירקרק כשעוה.
<h2>דף כ.</h2>
כל שחור אדום היה מתחילתו אלא שלקה. וכל ה' דמים הטמאי' נוטים לצד אדמומית. שחור כחרת וחרת שאמרו דיו. ר' אמי פלי קורטת"א דדיוטא ובדיק בה. פר"י מכאן משמע דדיו שלנו קרוי דיו לכתוב בו ס"ת ולא דיו של עפצים.
<h2>דף כ:</h2>
כל יומא הוה מטהר לה כה"ג. משמ' דלא היתה רגילה להראו' לבעלה רב נחמן פר"י שלא תתגנה בעיניו עשתה. אבל אין לומר דאסו' לראות דם של אשתו (דהא במסכת נגעים [פ"ב מ"ה] תנן כל הנגעים אדם רואה חוץ כו'. ואילו כל הדמי' אדם רואה חוץ מדמי) אשתו לא קתני. אגמריה סמך. פר"י לכך רשאי להתיר אע"פ שחכם אחד אסר כיון דקבלה הייתה בידו אבל מדעת עצמו לא יתיר מה שאחר אסר. פר"י ילתא היכי עבדא הא אמר' במסכ' ע"א [ז' ע"א] הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם אחר ויטהר ופי' דקפידא לא הוי אלא על החכם אבל השואל רשאי לשאול (במה) [כמה] שירצה כדי שידקדקו בדבר.
<h2>דף כא.</h2>
המפלת חתיכה אם אין בה דם טהורה. רבי יודא אמר טמאה. ר' יוחנן אמר של ארבע מיני דמים דברי הכל טמאים. שאר מיני דמים דברי הכל טהורין כי פליגי שאינה יודעת מה הפילה.
המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים אם אין עמהן דם טהורה. לחד לישנא באפשר בפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי. המפלת כמין בהמה חיה ועוף רבי מאיר חשיב ליה וולד רבנן לא חשיבי ליה וולד וכן פליגי לעניין בכורות במסכת בכורות [מ"ו ע"א].
<h2>דף כב:</h2>
המפלת כמין קליפה כמין שעורה כמין עפר (כמה) [כמין] יבחושין תטיל למים אם נימוחו טמאה אמר ריש לקיש ובפשורי. תניא בפשורי, רבי שמעון בן גמליאל אומר ממעכיתו ברוק על גבי הציפורן, מיעוך על ידי הדחק איכא בינייהו. כמה שרייה בפושרין בעינן מעת לעת או לא תיקו. מעשה באשה שהפילה כמין קליפות אדומות וחכמים שאלוהו לרופאים ואמרו אשה זו מכה יש לה במעיה ואם נימוחו טמאה.
<h2>דף כג:</h2>
תנו רבנן המפלת גוף אטום אמו טהורה. המפלת יד או חתיכה אמו טמאה ואין חוששין שמא מגוף אטום הוא בא.
<h2>דף כד:</h2>
המפלת דמות לילית אמו טמאה. המפלת דמות נחש אמו טמאה הואיל וגלגל עינו עגול כשל אדם, נזכר רבי יהושע שלח להו מפי הורה, שמע מינה האי צורב' מרבנן דאמר מילתא לימא ביה טעמיה דכי אדכרו ליה מדכר. המפלת שפיר מלא מים או מלא דם או גוונין אינה חוששת ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה. [כ"ה ע"א] אמר ריש לקיש מחלוקת בעכורין. רבי יהושע בן לוי אמ' בצלולין. [כ"ד ע"ב] המפלת סנדל או שיליא תשב לזכר ולנקבה.
<h2>דף כו:</h2>
שיליא בבית הבית טמא. ה' שיעורן טפח שיליא וכולי. כל שלשה ימים הראשונים תולין השיליא בולד מכאן ואילך חוששין לולד אחר בנפלים אבל בוולד אחד של קיימא אין הולד מעכב אחר חבירו כלום. רב אמר אין תולין השיליא אלא בולד של קיימא. [כ"ז ע"א] מעשה ותלו השליא בוולד עד כ"ג יום. ואין תולין [אלא] בשיליא הבאה אחר הוולד. מעשה ונשתהה אחר חבירו שלשה חדשים ומאן נינהו יהודה וחזקיה בני רבי חייא והא אמר מר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת טיפה אחת הוו ונתחלקו לשנים. מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר וכו'.
<h2>דף כח.</h2>
[כ"ז ע"ב] בהמה גסה ששפתה חררת דם תקבר ופוטר' מן הבכור' וכו'. הוציא ידו עובר והחזירה לחוש חוששת וכו'. המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד. יצא כדרכו משיצא רוב ראשו איזהו רוב ראשו משיצא פדחתו.
<h2>דף כט.</h2>
המפלת ואינה יודעת מה הוא תשב לזכר ולנקיבה וכו'. עברה בנהר והפילה אם הוחזקה עוברה מביאה קרבן ונאכל. הלך אחר רוב נשים דולד מעליא יולדת. בהמה שיצתה מליאה ובאה ריקני' הבא אחריו בכור מספק דרוב היולדות מטנפות וכו'. מתיב רבי יוסי בר חנינא טועה.
<h2>דף ל.</h2>
ש"מ תלת. פר"י הא דלא קאמר שמע מינה ימי לידה שאינה רואה בהם אינן עולין לספירת זיבתה דקיימא לן [ב"מ כ"ב ע"ב] כאביי ביע"ל קג"ם והל' הוי ימי לידה שאינה רואה בהן וכן לקמן פרק בנות כותים [ל"ז ע"א] סימן י"ח. ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה. פירש רבינו חננאל כבית שמאי ובית הלל, אבל לקמן פרק בתרא [ס"ז ע"ב] משמע טבילה בזמנה לאו מצוה.
<h2>דף לא.</h2>
תנו רבנן ג' חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה ולולד אמצעים קשה לאשה ויפים לולד אחרונים יפים לשניהם כל המשמש מיטתו בליל צ' כאילו שופך דמים מנא ידע [תהלים קט"ז] שומר פתאים ה'. ג' שותפים יש באדם וכו'. [ע"ב] הרוצה שיהיו בניו זכרים יבעול וישנה. בא זכר בא שלום.
<h2>דף לב.</h2>
בנות כותים נדות מעריסתן. מעשה והטבילה קודם לאמה. פר"י ובפרק עד כמה [כ"ז ע"א] דקאמר מאכיל חלה לכהן קטן, הוא הדין לכהן גדול שטבל מקריו. ואין חיוב כרת ביום הכיפורים אלא אוכל ושותה בלבד. אבל סיכה מדרבנן כדאמר פרק בתרא דיומא [ע"ז ע"ב] מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. הא דאמר סיכה בכלל שתייה הני מילי סיכת שמן. אבל מותר לסוך בשמן חזיר או בחלב עיין פרק כל שעה [כ"ד ע"ב] גבי המניח חלב שור הנסקל על גבי מכתו. קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין. קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית פר"י בדקבלה עילויה וכן במרדכי דף תנ"ה והא דלא בדקינן לקטן אם יעשה כיפ' דאין בדיקה מועלת עד שיעשה גדול.
<h2>דף לג.</h2>
יום שפוסקת בו סופרתו למניין ז'. כן עושין כותים. פולטת שכבת זרע רואה הויא וסתרה או נוגעת הויא. פר"י מכאן אשה ששימשה וראתה מיד אין להתחיל ולספור ז' נקיים עד יום רביעי דבעינן ו' עונות שלימות וכן פירש רבינו חננאל ואפילו רבא דפליג חזר בו פרק יוצא דופן [מ"ב ע"א] ואם ראתה יום אחד או מצאה כתם צריכה להמתין עד יום חמישי אם שימשה מוצאי שבת אינה יכולה לספור עד יום חמישי ובערב רביעי בשבת תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה ותלבש חלוק לבן או תכבס הכתם ותתחיל לספור מליל חמישי ואילך. וכתב בספר התרומה אם רוצה להתחיל ולספור ממחרת יכולה לספור בעניין זה שתכניס מוך או בגד רך באותו מקום ותקנח יפה יפה להסיר השכבת זרע ואם דואגת שלא תדע לקנח יפה תרחוץ בחמין וגם תקנח עצמה ולא חיישינן עוד. וראייה בפרק (ה') [ח'] דמסכת מקוואו' [מ"ד] האשה ששימשה וירדה לטבול ואחר כך כיבדה הבית כאילו לא טבלה משמע דקודם טבילה יכולה לכבד.
<h2>דף לו.</h2>
[ל"ד ע"א] דם נכרים ודם טוהר של מצורעת וכו'. דם יולדו' שלא טבלה וכו'. איתמר רב אמר מעיין אחד הוא והתורה טימאתו והתורה טהרתו ולוי אמר שני מעיינות הם. שבוע בתרא לא פסקה. מכאן אמר רבינו תם דיולדת בזוב או בזמן הזה דכולהו זבות נינהו אי ספרה שבעה נקיים אחר טומאת ימי לידה וראתה בימי טוהר קודם טבילה אינה סותרת דהא הכא ראתה שבוע שלישית ודם טמא הוא ואפי' הכי לא סתר' כל שכן דם טוהר, מכל מקום זבה שאינה יולדת שספרה שבעה נקיים וראתה סותרת דשאני הכא דראייה זו אינה גורמת לה שום טומאה דבלאו הכי טמאה שבועיים ואין ראיה מכאן ואף על גב דמסתבר דלא סתרה דאין סתירה אלא בתוך החשבון של שבעה נקיים מכל מקום לדידן דאית לן חומרא דרבי זירא פשיטא דסותרת. והילכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא.
<h2>דף לו:</h2>
בתשובת הגאונים. אשה שילדה בקושי בלא שופי אומר רב יהודאי גאון שאינה צריכה ז' נקיים ורב צדק גאון וכל בני הישיבה נחלקו עליו ואמרו הני מילי בדורות הראשונים אבל לנו שאנו נוהגין כחומרא דרבי זירא [להלן ס"ו ע"א] אין חלוק בין יולדות לנידה. והאלפסי כתב דדם טהור אינו נוהג עתה וכן כתבו כמה גדולי'.
<h2>דף לז.</h2>
מהו שתעלה ימי לידה שאינה רואה בהן אביי אמר אינה סותרת ואינו עולה רבא אמר אינה סותר' ועולה. אמר רבינו תם דימי לידה עולה היא הל' מיע"ל קג"ם ולא לחי העומד מאליו. (עיין באשר"י דף פ"א שהכריע דלא כרבינו תם). רב סעדיה כתב דנשים שלנו דחשבינן להו יולדות בזוב אם עברו ז' ימי טומאה לזכר וארבעה עשר לנקיבה וספרה בימי טוהר שבעה נקיים או אפי' ספרה בימי טומאה מותרת לבעלה עד ארבעי' לזכר ושמונים לנקיבה דהכתוב קראו דם טוהר אפילו רואה דם וסבירא ליה דימי לידה עולים. ונראה לי הא דאין בועלים עתה על דם טוהר משום דצריך לפרוש עונה אחרונה וחיישינן שמא יטעו בה עיין פרק ערבי פסחים [קי"ג ע"ב].
<h2>דף לח.</h2>
שיפורא גרים. פירש ר"י לא קיימא לן כרבה תוספאה דפרק הערל [פ' ע"ב]. נמצא בתשובות אשה נתעברה סוף ניסן וילדה בתחלת כסליו ובעלה היה בארץ רחוקה עד סוף ניסן שנתעברה והיו מרננים אחר הוולד והגדולים הכשירוהו דשיפורא גרים. [נוסח מהר"י ווייל. נמצא בתשובות אשה נתעברה סוף ניסן וילדה בתחלת כסליו והבעל היה בא"י והיו מרננים אחריה והגדולים הכשירו הולד דשיפורא גרים]. חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא מיום ד' ואילך שלא יבא לידי חילול שבת. [ל"ט ע"א] לא צריכה לרבי מאיר דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש הני מילי בימי נידה אבל בימי זבה מותרת.
<h2>דף מ.</h2>
יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה. רבי שמעון אומר הרי זה כילוד. [ויקרא י"ב] זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה יכול תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה של אחר מלאת כאחד תלמוד לומר וזאת. [מ"א ע"ב] מקור שהזיעה כשתי טיפות מרגליות טמיאה לטומאת ערב ודווקא תרתי אבל חדא אמור מעלמא אתי. כל הנשים מטמאות בבית החיצון אבל הזב ובעל קרי אין מטמאים עד שתצא טומאתן לחוץ.
<h2>דף מב.</h2>
פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא נפקא מינה לסתור ולטמא במשהו ולטמא לפנים כבחוץ. [ע"ב] ההוא דאתי לקמיה דרבא אמר ליה מהו לממהל בשבת שצעק וולד אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה והוי מילה שלא בזמנה ואין מחללין שבת. מקום נבלת עוף טהור בלוע הוי או מקום בית הסתרים הוי כו'. [מ"ג ע"א] היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו אוחז באמה ובולע את התרומה ומטמא בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכן.
<h2>דף מד.</h2>
תינוקות בת יום אחד מטמאה כנידה בת עשרה ימים מטמאה בזיבה. תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה ומטמא בנגעים ובטמא מת וזוקק לייבום ופוטר מן הייבום ופוסל את התרומה ומאכיל בתרומ'. ונוחל ומנחיל, נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב דווקא בן יום אחד אבל עובר לא, מאי טעמא הוא מאית ברישא. פירש ר"י היכא דמתה מחמת לידה לא מאית ברישא כדאמרינן (פרק קמא דעירובין) [ספ"ק דערכין ז' ע"א] ישבה על המשבר ומתה מחתכין אותה בשבת ומוציאין הוולד [ועיין] בערכין. ומיהו הא דתנן בן יום אחד ההורגו חייב אבל עובר לא היינו אפילו נהרגה האם או ישבה על המשבר עד שיצא ראשו (כדתניא) [כדתנן] במסכת אהלות [פ"ז מ"ו] ומייתי לה פרק בן סורר ומורה [ע"ב ע"ב]. אשה המקשה חותך מן העובר אבר אבר יצא ראשו אין דוחין נפש בנפש. ומיהו אפשר דווקא הכא היכא דאמו חיה לא מחייב עד שיצא ראשו אבל היכא (דאמרי') [דאמו] מתה חייב דכמונח בקופסא דמי.
<h2>דף מד:</h2>
בן שנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה. בכור שנולד אחר מיתת אביו. עיין פרק יש נוחלין [קכ"ז ע"א] (סימן קס"א). והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם לעניין אבילות ואפי' לרבי שמעון בן גמליאל דאמרינן כל שלא שהה שלשים יום הוי ספיקא הכא בקים ליה דכלו חדשיו פירש ר"י דנפל מן הגג או אכלו ארי מיירי להכי ספיקא הוי אי לא קים ליה אבל פיהק ומת אפילו רבנן מודו דהוי נפל כדאמרינן פרק רבי אליעזר [שבת קל"ו ע"א] וגדולה מזאת מצינו לעניין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו בפרק יש בכור [מ"ט ע"א]. אף על גב דקיימא לן בפרק החולץ [ל"ו ע"ב] מת ביום שלשים ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת דחשיב בר קיימא. בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וכו'. ערב ראש השנה איכא בינייהו (ורבי יוחנן אומר) שלשים יום בשנה חשובה שנה איכא בינייהו.
<h2>דף מה:</h2>
בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין, בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין ובודקים כל שתים עשרה. בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקים, בן שלש עשרה ויום אחד נדריו קיימין ובודקים כל שלש עשרה. תנו רבנן אילו דברי רבי. פירש ר"י דהלכה כרבי דאמר תינוק בן שלש עשרה ותינוקות בת שתים עשרה ולא כרבי שמעון בן (עזאי) [אלעזר] דאמר איפכא.
<h2>דף מו.</h2>
תוך זמן, רב ורב חיננא אמרי כלפני זמן רבי יוחנן ור' יהושע אמרי כלאחר זמן. אמר רבא כל שתים עשרה שנה קטנה ממאנה והולכת ואינה חולצת. פר"י הלכה תוך זמן כלפני זמן דמ"ד כלאחר זמן אתותב לעיל. אבל לחליצ' בעיא בדיקה. דאינה חולצ' עד שתהיה גדולה והא דאמ' פרק התקבל [ס"ה ע"א] וכנגדו בקטנה חולצת, היינו אליבא דרבי יוסי.
<h2>דף מו:</h2>
הקדיש ואכל לוקה כגון שהקדיש ואכלו אחרי'. פר"י דזדון שבועה לא מיתוקם אלא כשאכל הוא בעצמו דאפילו נשבע שלא יאכלו אחרים אין בכך כלום.
<h2>דף מז.</h2>
אתי דרבנן ומפקי חלה דרבנן. מכאן הוכיח רבינו יב"א דתרומה מדאורייתא בטילה ברוב, והא דדרשינן [ספרא קרח פיסקא ו'] את מקדשו ממנו אסמכתא בעלמא הוא. משל משלו חכמים באשה פגה בוחל וצמל וכו'. איזהו סימני גדלות משתעלה הקמט תחת הדד. ראש החוטם פי' בקונטרס פטמא ובפרק לולב הגזול [ל"ה ע"ב] גבי אתרוג מזכיר פיטמו ועוקצו וחוטם מתוך כך משמע דשלשה באתרוג לצד הראש ואין שום אחד לצד זנבו עיין שם. [ע"ב] שאלו את רבי הלכה כדברי מי הלכה כדברי כולם להחמיר. איכא דמתני אחצר צורית. [ע"א] רב ששת מסר לה לערבאי. פר"י משמע מכאן דשפחה כנענית מותרת לכותי והוא הדין לעבד כנעני דמותר לכותית.
<h2>דף מז:</h2>
בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות תביא ראייה שהיא בת עשרים ולא חולצת ולא מתיבמת. בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראייה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם. והוא שנולדו בו סימני סריס עד כמה עד רוב שנותיו. ל"ו שנה מכאן ואילך גדול הוא והוי ודאי סריס. הילכתא בכולי פירק מעת לעת. ועולא אמר היכא דתנן תנן והיכא דלא תנן לא תנן. רבי יוסי בר קפרא משום רבי אליעזר שנת עשרים שיצא ממנו שלשים יום הרי הוא כשנת עשרים לכל דבריו וכן שנת שמונה עשרה וכן הורה רבי בלוד וכן הלכה.
<h2>דף מח:</h2>
[ע"א] בא סימן התחתון עד שלא בא העליון או חולצת או מתייבמת. בא העליון עד שלא בא התחתון רבי מאיר אומר לא חולצת ולא מתייבמת. וחכמים אומרים או חולצת או מתייבמת שאי אפשר לעליון לבא עד שיבא התחתון. [ע"ב] תנו רבנן כל הנבדקות נבדקות על ידי נשים וכן היה רבי אליעזר מוסר לאשתו ורבי שמעון מוסר לאמו. רבי יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותם תוך הפרק אין נשים בודקות אותם ורבי שמעון אומר אף תוך הפר' נשים בודקות אותם נאמנות להחמיר ולא להקל. (פירש) [פסק] רבינו חננאל דהלכה כרבי שמעון תוך הפרק כלפני הפרק ואין הלכה כרבא דאמר חזקה הביאה סימנים, ולר"י נראה דהלכה כרבא דלא הא בהא תליא ולפי זה נשים יכולות לבדוק לאחר שגדלו עיין בספר התרומה בהילכות חליצה. [יבם] קטן ויבמה קטנה שבאו לחלוץ לכתחילה טוב לבדקם לפני הפרק ותוך הפרק אם יש (לשם) [להם] שערות וכן לאחר הפרק ואם הם אותם שהיו קודם ימתין עד שיבואו שערות אחרות. אבל יבם גדול ויבמה [גדולה] דאי אפשר עוד לברר (חלצה) [חולצין] שפיר אם יש להם שערות ואין לחוש אם לפני הפרק באו ואם יש ליבמה דדים גדולים אין לבדוק אחר שערות דהא אמרינן לעיל אין אפשר לעליון לבא עד שיבא התחתון.
<h2>דף מט.</h2>
כיוצא בו כלי חרס שמכניס מוציא, ויש שמוציא ואינו מכניס. שונים כלי חרס שיעורו בכונס משקה ולא אמרו כמוציא משקה אלא לעניין גיסתרא בלבד. פי' ר"ח גיסתרא בלשון יון שבר פר"י דאין שבר כלי מטמא אלא אם כן יחדו דהא כלי שלם שנקב בכונס משקה טהור אלא אם כן יחדו ויש להחמיר בכל הכלים שנקבו בכונס משקה שאין ליטול מהם לידים דהא פרק כל הבשר [ק"ז ע"א] לא מזכיר כלי חרס. כל אבר שיש בו ציפורן יש בו עצם [יש] שיש בו עצם אין בו ציפורן. כל המטמא מדרס מטמא טמא מת ויש שמטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס.
<h2>דף מט:</h2>
כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות ויש ראוי וכו'. תניינא חד זימנא. פר"י חלל וגר וממזר כשרים לדיני ממונות ופסולין לדיני נפשות וגר דכשר היינו לדון חבירו גר אבל לדון ישראל לא כדמשמע פרק החולץ [מ"ה ע"ב] גבי רב (דימי) [מרי] בר רחל ובפרק מצות חליצה [ק"ב ע"א] דאמרינן אם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל וממזר כיון דאימו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה. כל הכשר לדון כשר להעיד (וישראל) [ויש שכשר] כו'. פריך ר"י והרי אשה שכשירה לדון כדכתיב [שופטים ד'] והיא שופטה ואינה כשירה להעיד. ויש לומר דהכי קאמר כל איש הכשר לדון. אי נמי לא היתה דנה אלא מלמדת.
<h2>דף נ.</h2>
ההוא סמיא דהוה בשיבבותיה דרבי יוחנן דקא דאין דינא ולא אמר ליה רבי יוחנן ולא מידי. משום דתנן דנין ביום וגומרים בלילה. וסומא פסול להעיד אפילו בדבר שראה קודם שנסתמא כדאמרינן פרק יש נוחלין [קכ"ח ע"א] דבעינן תחלתו וסופו בכשרות. ואוהב ושונא כשירים להעיד ופסולין לדון עיין פרק זה בורר [כ"ט ע"א] (סימן כ"ח). ופרק בתרא דכתובות [ק"ה ע"ב] באיזה אוהב ושונא מיירי. כל החייב במעשר מטמא טומאת אוכלין ויש וכו'. וכל שחייב בפיאה חייב במעשר וכו'.
<h2>דף נ:</h2>
רב פפא אמר תרנגולת דאגמא רב פפא לטעמיה דאמר עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. פירש הקונטרס מין אחד הזכר מותר והנקיבה אסורה ואין להקשות כל היוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור דשאני הכא דמעפרא קגביל. ור"י פירש דשני מינין הן אין מכירין אותם עיין בפרק אילו טריפות [ס"ב ע"א].
<h2>דף נא:</h2>
כל החייב בראשית הגז חייב במתנות ויש כו'. כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ויש וכו'. כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש וכו'. כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש וכו'. כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש וכו'. פר"י מברכת טבילה דאמר בפר' קמא דפסחים [ז' ע"ב] דטעון ברכה לאחריו לא קשיא דדינא לפניו אלא דגברא לא חזי. דמברכי בתר דמסלקי תפילייהו לשמור חוקיו. עיין סוף פרק כיצד מברכים [מ"ד ע"ב] ובפרק המוציא תפילין [צ"ו ע"א] וסוף פרק הקומץ רבה [ל"ו ע"ב] דלא קיימא לן כבני מערבא דקיימא לן לילה זמן תפילין היא.
<h2>דף נב.</h2>
תינוקת שהביאה שתי שערות וכן תנוק שהביא שתי שערות חייב בכל מצות וראוי להיות בן סורר ומורה וכו', ותינוקת אינה יכולה למאן רבי יהודה אומר עד שירבה השחור על הלבן ומודה רבי יהודה בנבעלה לאחר שהביאה שתי שערות. ולא שירבה שחור ממש אלא שוכבות ונראות שתי שערות צריך שיהא בעיקרן גומות, ורב מלכיו אמר גומות אפילו אין שערות.
<h2>דף נב:</h2>
שתי שערות שאמרו אפי' אחת על הכף ואחת על הבצים ואפי' אחת על גבו ואחת בכריסו ואפילו אחת על קשרי אצבעותיו של יד ואחת על קישרי אצבעותיו של רגל ורבנן אמר רב אשי עד שיהא שתי שערות במקו' אחד. שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים ובכל מקום כמה שיעורו כדי לכוף ראשו לעיקרו דברי רבי (שמעון) [ישמעאל] רבי אלעזר אומר כדי לקרוץ בציפורן. רבי עקיבא אומר כדי שיטלו בזוג. והלכה כדברי כולן להחמיר. והילכתא אינה חולצת עד שתביא שיעור גדול שבכולן שתי שערות במקום אחד כדרב אשי ואם יש לה דדים גדולים אינה צריכה לבדוק ומשהביאה שתי שערות קטנות אחת בגבה ואחת בקישרי אצבעותיה לא תמאן. ורבינו תם כתב בספר הישר דמשהגיע' לכלל שנותיה לא תמאן בזמן הזה ואפי' היכא דלא בעל דאנן לא בקיאינן לבדוק בכל הגוף שלא יהיו לה שערות בקישרי אצבעותיה או בכריסה דמצטרפים או גומות גרידי לשתי שערות בזקן האיש לא מהני עיין פרק הערל [פ' ע"ב]. הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששת משום זוב, דברי רבי מאיר וחכמים אומ' אין בכתמים משום זוב.
<h2>דף נד.</h2>
הרואה יום אחד עשר בין השמשות וכו' הרי אילו טועות. וארבעה לילות מתוך שמונה עשרה יום. פר"י משמע הכא בהדיא דאינה נעשית זבה גדולה עד שתראה שלשה ימים רצופים תוך אחד עשר יום ודלא כאותן שכתבו בשם רבינו סעדיה דאפילו שלשה ימים מפוזרים בתוך אחד עשר הויא זבה. הנהי ארבסר הוו. פר"י לרבינו תם דפסק ימי נידה שאינה רואה בהם אינם עולים והוא הדין לפירוש רש"י דימים הראויים לימי נידה אינם עולים אין תקנה לנשים בזמן הזה דהא כולהו ספק זבות נינהו וצריכים שבעה נקיים ופעמים קיימי בימים הראויים לנדה ולא לספירת זיבתה. ומיהו לפירוש רש"י אתי שפיר דהוא פס' דימי לידה עולין לספירה. ולפר"ת דוק' ימי נדה אינם עולי' אבל ימים הראויי' לנדה עולין.
<h2>דף נד:</h2>
דם הנידה ובשר המת מטמאים לחים ויבשים וכו'. [נ"ו ע"א] השרץ שנמצא במבוי למפרע. וכן כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע וכו'. [ע"ב] כל הכתמים הבאים מרקם וכו'. כל הכתמים הנמצאים בכל מקום טהורים חוץ מן הנמצאים בחדרים ובסביבות בית הטומאה בית הטומאה של כותים וכו'. נאמנין לומר קברנו שם נפלים ולא קברנו. ועל הבהמה אם ביכרה או לא ביכרה, ועל ציון קברות ואין נאמנין על הסככות ועל הפרעות ולא על בית הפרס, זה הכלל כל דבר שחשודין בו אין נאמנין.
<h2>דף נז.</h2>
בית הפרס שנידוש טהור. קרי בית הפרס על שם פריסת העצמות ושדה בוכים מפרש בערוך יש שדה מיוחד שקרובי המת מביאין אותם על אותה שדה ואנשי בית הקברות באין לקראתם ובוכין שם יחד והראשונים חוזרים לביתם. ואנשי בית הקברות נוטלים אותו. עוד פירש בע"א.
<h2>דף נז:</h2>
הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפ' טמאה. שלא כנגד בית התורפה טהורה. על עקבה ועל ראש גודלה טמאה, על שוקיה ועל פרסותיה מבפנים טמאה מבחוץ טהורה. הצדדים מכאן ומכאן טהורה. ראתה על חלוקה מהחגור ולמטה טמאה מהחגור ולמעלה טהורה. ראתה על בית יד של חלוק אם הגיע כנגד בית התורפה טמאה ואם לאו טהורה. פושטתו ומתכסה בו בלילה בכל מקום שתמצא בו טמאה מפני שהוא חוזר. וכן בפוליים (פירש מעפורת שמתכסה בו). [נ"ח ע"ב] ותולה בכל דבר (שיכולה להיות) [שהיא יכולה לתלות] שחטה בהמה חיה ועוף ונתעסקה (בהן) [בכתמים] או שישבה בצד העוסקים בהם. הרגה מאכולת הרי זו תולה. [נ"ז ע"ב] בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה עליה דם טהורה. אמר רב ירמיה מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן על בשרה ודאי מגופ' אתא. משמע כתם שנמצא על בשר' לא בעי כגריס.
<h2>דף נח:</h2>
עיר שיש בה חזרים אין חוששין לכתמים. אומר רשב"ם אפילו יתר מכגריס ואפילו מן החגורה ולמטה ואפילו לא נתעסקה ואין לה מכה שיכולה להתגלע ולהוציא דם. ומיהו אומר ר"י שאין להקל עכשיו אם מוצאה כתם במקום שאין יכולים ליגע בה חזירים ומיהו במקום שיש רגלים לדבר שיש לתלות בחזירים תולה. עד כמה היא תולה רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר עד בכגריס של פול אף על פי שלא הרגה מאכולת דאין לך כל מיטה ומטה שאין בה כמה טיפי דמים. פירשו הגאונים שיעור גריס זהו תשעה עדשים שלשה אורך ושלשה רוחב כזה, וכל עדשה ארבעה שערות וכן יש במסכת נגעים פר' ו' עיין שם. ותולה בה ובבנה ובבעלה ואם יש בה או בהן מכה שאם היתה מגלעת היתה מוציאה דם הרי זה תולה בו.
<h2>דף נט.</h2>
נתעסק' (בבגדים) [בכגריס] ונמצא עליהם כגריס ועוד. פר"י הוא הדין נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס [ועוד]. אשה שספרה קצת ושכבה עמה אשה טמאה או אשה שמצאה כתם כבר או אשה שאין לה ווסת או אשה שיש לה ווסת והגיע עת ווסתה עיין לקמן פרק האשה [ס' ע"ב]. עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם אם עגול טהור ואם משוך טמא דברי רבי אליעזר בן צדוק. והלכה כדבריו דווקא בעד שבדקה בו אבל כתם שנמצא אין חלוק בין משוך לעגול.
<h2>דף נט:</h2>
האשה שעושה צרכיה וראתה דם רבי מאיר אומר עומדת טמאה אם יושבת טהורה. רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה והלכה כרבי יוסי וכן מורה רבי אבא לקולא כרבי יוסי. פסק הרמז"ל דוקא נמצא בתוך הספל אבל נמצא על שפת הספל טמאה לכתחילה אף על גב דקיימא לן כרבי יוסי דמטהר אף לכתחילה פירש רבינו חננאל היינו דווקא בתרי ספיקי אבל בחד ספיקא דווקא דיעבד אבל לכתחילה לא והיכא דעומדין אפילו לתוכו ליכא אלא חד ספיקא ונכון להחמיר. אשה שעושה צרכיה ורואה על המים כמין קרטין קרטין כמין חול ואינם אדומים אלא דיהה לא מצינו לה היתר אם בכל פעם כשעושה צרכיה בודקת עצמ' בקינוח ורואה דם בעד אף על גב דקיימא לן כרבי יוסי הני מילי כי נמצא דם בספל דאין דרך דם לבא עם מי רגליה אלא ודאי דם מכה אבל אם בודקת אחרי כן ומצאה ההוא ודאי מן המקור מדלא אתו עם מי הרגלים מדפריך פר' האשה דילמא בתר דתמו מיא אתו אלמא דלא מטהרינ' אלא היכא דודאי לא בא מן המקור וביושבת לא פליגי רבי מאיר ורבי יוסי נמצא דהך פירכא לרבי יוסי כמו לרבי מאיר וכל שכן שיש לאוסרה לפירש רבינו חננאל דפירש רבי יוסי אומר טהורה משום נדה וטמאה משום כתם. לכן זאת האשה אם רגילה לראות בכל פעם אסורה לבעלה עד שתבדוק שלשה פעמים אחר שלש עשיית צרכיה ולא תראה ואחרי כן לא תבדוק עוד דכל לבעלה לא בעיא בדיקה. ואם אינה רגילה לראות בכל פעם אלא לפרקים ואותם פרקים שוין בקביעות או בדילוג קבעה לה ווסת. איש ואשה שעשו צרכיהם בספל ונמצא דם על המים רבי שמעון ורבי מאיר מטמא ורבי יוסי מטהר עיין בספר התרומה.
השאילה חלוק לנכרית או לנידה הרי זה תולה. שלש נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות. ישבו על ספסל של אבן או על אצטבא רבי נחמיה מטהר שהיה רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. וכן פסקו הגאונים והוא הדין אם ישבה על בית הכסא ונמצא דם על דף בית הכסא ולא כהא דאמר לעיל [נ"ז ע"ב] דטמא מדרבנן. [ס' ע"ב] שלש נשים שהיו יושבות במטה אחת או ישנות במטה אחת וכו'.
<h2>דף ס.</h2>
תולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה טהורים. נסתפק ר"י אם טמאה שספרה מקצת או הכל ולא טבלה אם היא יכולה לתלות בלא ספרה כלל בכולה שמעתין לא איירי אלא בטהורה וטמאה.
<h2>דף ס:</h2>
עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה מניקה בשאינה מניקה וזקינה בשאינה זקינה. פירש ר"י דוקא כהאי גונא דמסולקת בדמים. אבל יש לה ווסת אינה תולה באין לה ווסת או יש לה ווסת ולא הגיע שעת ווסתה אינה תולה בהגיע שעת ווסתה. ואין תולין כתם בבעלת כתם כדמשמע בגמרא.
<h2>דף סא.</h2>
מעשה בסלע של בית חורון שהיו מחזיקין בו טומאה ולא יכלו חכמים לבדקה והביאו סדינים ושראום במים ופירשום עליהם מקום טומאה נגוב ומקום טהרה לח וכו'. בגד שאבד בו כתם מעבי' עליו שבעה סממני' כו'.
<h2>דף סא:</h2>
בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לכותי. דווקא אבד אבל אם היה ניכר מותר למכור לכותי. פר"י הא דאינו בטל ברוב כדפריך בסוף תמורה [ל"ד ע"א] גבי שער נזיר ומשני התם דארג בה צפרת' (צורת צפור) דחשיב ולא בטל. ויש לומר משום דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאיסור מעורב בהית' אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרים על ידי תערובת כך איסור מועט כמו המרובה. ולא תיקשי מבשר בחלב דהתם נמי לא מבטלינן דבר שהוא בעין אלא דבר שאינו בעין אבל הכא החוט הוא קיים ועל כן אין לבטלו עיין סוף מסכת ע"ז [ס"ה ע"ב]. ולא יעשנו מרדעת לחמור. כיון שאינו ניכר דחיישינן שמא ירכב עליו ישראל. אבל עושה תכריכים למת. ומה שמסירים ציציות מטלית מתים או קושרים בכנף או מסירים חוץ לארון כל קהילה כמנהגה עיין פרק מי שמתו [י"ח ע"א]. האי מאן דאבד חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ולא ידעי אי נתקי אי לא נתקי שפיר דמי מאי טעמא דאורייתא שוע טוי ונוז בענן. והאי ספיקא דרבנן הוא פירש בקונטרס חלק שחולקין אותו יחד במסרק טווי יחד ונוז ארוג. ורבנן גזור בארוג בלא שוע וטווי וקשה אם כן היאך מצינו כלאים בציציות ועוד קושיות. ומפרש רבינו תם שוע לחוד טוי לחוד ונוז לחוד דהיינו שזור ואחרי כן אורגם יחד.
<h2>דף סג:</h2>
אילו הן הווסתות מפהקת ומתעטשת חוששת בפי כריסה וכמין צמרמורית. וכל שקבעה לה שלשה פעמים הרי זה ווסת לאתויי אכלה שום וראתה. אבל קפצה וראתה שהוא מחמת אונס לא קבע לקפיצות לחדייהו. הייתה לימודת לראות יום ט"ו ושינת' ליום כ' זה וזה אסורין. יום החדש אסור לכשיבא אפילו בפעם אחת והישן אינו נעקר עד שתעקרנו שלשה פעמי'. היתה לימודת לראות בתחלת הנץ החמה אינו אסור אלא עם הנץ החמה. רבי יהודה אומר כל היום אסורה והתניא כל הלילה אסורה הא דרגילה למיחזי בתחילת יממא הא דרגילה למיחזי בסוף ליליא. תני' [ויקרא ט"ו] והזרתם את בני ישראל מטומאתם אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסתן עונה. וכשיעבור אותה העונה מותרת, ועתה שאין להן ווסתות גמורות יש להרחיק מעט קודם עונת הווסת ולאחריו.
<h2>דף סד:</h2>
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וניסת בית שמאי אומרים נותנים לה ארבע לילות. ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה. הגיעה זמנה לראות וניסת בית שמאי אומרים נותנים לה לילה ראשונה ובית הלל אומרים עד מוצאי שבת ארבע לילות. ראתה ועודה בבית אביה בית שמאי אומרים נותנים לה בעילת מצוה ובית הלל אומרים כל הלילה שלה. [ס"ה ע"ב] כי מסקי בתינוקת לא מסקו אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא אלא בועל בעילת מצוה ופורש.
<h2>דף סה.</h2>
הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין ובקש לעשותם בטהרה הדפין והלולבים והעדשים מדיחן. פירש הקונטרס זו הגת עצמה שהענבים נתונים בו. ובפרק בתרא דע"ז [ע"ה ע"א] בעי מיניה הני קורגי דארמאי מהו ופשיט להו מהא מתניתין ופירש בקונטרס מדפשיט ליה מהא מתניתין שמע מינה דעיקר (הגת) היא ואהא סמכינן לטהר גת בהדחה. רבינו תם מפרש דכלים דהך מתניתין בכלים בית (חבר) [הבד] איירי ור"י מיישב פירוש רש"י דהכא מיירי בשל ישראל ונגע בהם כותי ולהכי סגי בהדחה אבל גת של כותי צריך ניגוב עיין פרק בתרא דע"ז [שם].
<h2>דף סו.</h2>
תנו רבנן הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושנייה ושלישית. מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותינשא לאחר ראתה מחמת תשמיש משמשת שנייה ושלישית. מכאן ואילך לא תשמש ותתגרש ותנשא לשלישי ותשמש פעם שנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק כיצד בודקת מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף ובתוכה מכחול ומוך על ראשו אם נמצא דם על ראשו בידוע שבא מן המקור. ואם לאו בידוע שבא מן הצדדין, ואם יש לה וסת תולה בווסת ואם יש לה מכה תולה במכה אם היתה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינו תולה ופרי' ר"י ותבדוק עצמה מביאה ראשונה של בעל ראשון. ומשמע דאסור לראשון אפילו על ידי בדיקה. ורבינו תם מפרש דמותרת לראשון על ידי בדיקה ומעמיד הברייתא שאינה רוצה לטרוח לבדוק או שאינה יודעת לבדוק. ואינה קרויה רואה מחמת תשמיש אלא שתראה כדי שתרד מן המטה ותבדוק מיד אבל אחר הזמן הזה לא קרינן רואה מחמת תשמיש ואם יש רופא שאומר לרפאותה טוב לנסות אחר פעם ראשונה ושנייה אבל אחר שראתה שלשה פעמים מחמת תשמיש צריך עייון אם יש לסמוך על רופא. ויש מפרשים דלא קרי רואה מחמת תשמיש אלא היכא שראתה מחמת תשמיש ראשון ששימש עמה הבעל עיין ספר התרומה. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דווקא שיודעת בברור שמכה זו מוציאה דם דמספקא אינה תולה בה אבל בשעת ווסתה אפילו יודעת שמכה זו מוציאה דם אינו תולה בה דאם לא כן לא תהא טמאה לעולם אבל כתמים היא תולה אף על פי שאינה יודעת בודאי שמוציאה דם. ואשה הסופרת ז' נקיים ומצאה כתם תוך ג' ימים לספירתה מתחלת לספור שנית כי בעינן שתתחזק בשלשה ימים בודאי שלא ראתה. אמר רבי זירא נשים החמירו על עצמן אפילו רואות טיפה דם כחרדל יושבים עליו ז' נקיים. קישתה שנים ולשלישי הפילה צריכה שתשב ז' נקיים אין קשוי לנפלים ואי איפשר לפתיחת קבר בלא דם. תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז' נקיי' ל"ש גדולה לא שנא קטנ'. במסכת כלה [פ"א] משמע אדם הנושא אשה בין גדולה בין קטנה ואפילו אלמנה שישבה ז' נקיים וטבלה ובא עליה צריכ' לפרוש הימנו אחר הביאה עיין שם.
<h2>דף סו:</h2>
אשה לא תחוף לא בנתר לא באהל, נתר מקטף, אהל סריך. אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה אבל בקרירי לא דמשרו מזייה. מדיחה אשה בית קמטיה במים. מעשה ונמצא עצם בין שיניה והצריכוה טבילה אחרת. טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחזור ולטבול. והא דאמר בפרק קמא דחולין [י' ע"א] דלא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן. פירש רבינו תם ההיא לטהרות. והא דאמר לקמן לית הילכתא ככל הני שמעתתא דההיא לטהרות איתמר לא קאי אהך מימרא אלא אמימרא דכלי חרס ואילך. עוד אמר רבינו תם שלא שייך חפיפה כי אם בראש אבל בשאר הגוף לא צריך חפיפה והתם מיירי בשאר הגוף. וההיא דעבדי חסרת דודי חסרת [להלן ס"ח ע"א] מיירי להחם חמין להטיל בתוך המקוה ולפיכך יש להתיר לתת מים חמין בתוך המקוה ולא כאותם שאוסרים מההיא דמכות [ד' ע"א] חבית שנפל לים הגדול. עוד יש מפרשים להחם חמין לרחוץ בהם אחר הטבילה מפני הקור ולפי זה יש ראייה להתיר גם זה ולא כדברי האוסרים. ומפרק קמא דשבת [י"ד ע"א] שאומר לא אילו מטהרין אלא אפילו אילו דההיא לתרומה איתמר וטוב להחמיר כדי שלא יסמכו הנשים על הרחיצה שאחר טבילה ולא ירחצו יפה קודם. אשה לא תעמוד על גב כלי חרס ותטבול אשה לא תטבול בנמל. פירש בקונטרס מפני שמצוי שם טיט ואף על גב דהשתא ליכ' שמא כשעלת' מן המים נפלה. וטעמא דמפצי פי' נמי מפני הטיט. ולרבינו תם נראה כפירוש רבינו חננאל לא תטבול בנמל מפני שבני אדם מצויין שם. ומפצי נמי פירש מחצלת מפני הצניעות כדי שלא ימהרו וטוב להחמיר כדברי שניהם שלא יטבלו במקום גלוי ולא במקום טיט.
<h2>דף סז.</h2>
מקוואות ביומי דניסן ומפצי ביומי דתשרי. עיין פרק במה אשה [ס"ה ע"ב] ובמסכת בכורות [נ"ה ע"ב]. נתנה תבשיל לבנה. בפירוש רבינו חננאל כתוב הפשילה בנה לאחורי' וטבלה לא עלתה לה טבילה דחיישינן שמא נדבק בו דבר החוצץ. הני רבידא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי טפי חייצי. ונהגו הנשים להסיר כל גרב מהן. ליפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ. פר"י דווקא שבתוך העין מפני שהדמעה תמיד מלחלח אבל חוץ לעין אפילו לח חוצץ וכן משמע במסכת מקוואות פרק ט' [מ"ב]. וצואה שתחת הציפורן יבישה [חוצץ]. והא דתנן במסכת מקוואות [שם מ"ד] ואילו שאינם חוצצים צואה שעל הבשר ושתחת הציפורן וציפורן המדולדלת התם בלחים מיירי ועתה רגילים להסיר הכל וליטול ציפרניים וזה חומרא יתירה [מההיא] דידות הכלים עיין בספר התרומה. כחול שבעין אינו חוצץ על גב העין חוצץ אם היו עיניה פורחות בין כך ובין כך אינו חוצץ. פתחה עיניה ביותר או עצמה ביות' לא עלתה לה טבילה. לפירוש רש"י דלא גרס לקמן אלא כי אתמר לטהרות צריך לנהוג כל אילו חומרות ולכל הפירושים צריכה לפתוח פיה מעט וצריכה להרחיב ירכותיה ולהגביה דדיה קצת כאורגת וכמניקה את בנה. ומיהו יש גדולים דגרסי דכל הני שמעתתא דווקא לטהרות.
<h2>דף סז:</h2>
נימא אחת קשורה חוצצת ג' אינן חוצצות שתים איני יודע ר' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת. ולקר"ט והוא מה שקורין הול"א לוק"א כיון דמהדקי טובא הוי כבלוע בית הסתרים ועוד כיון דאין מגלחין מפני סכנה היינו רביתייהו כן פסק בספר אור זרוע. ועוד דאמרינן שלש אינן חוצצות וכל שכן שערות טובא. נידה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה. פר"י הילכך אסור אפילו בזמן הזה בין בשמיני בין בתשיעי כי אם בלילה ורבינו תם התיר לטבול סמוך לחשיכה רק שלא תשוב לביתה עד שיהא לילה. ורבינו משלם התיר לאשה בעיר שיש לחוש לגנבי לחוף בערב שבת ולטבול ביום השבת שהוא שמיני משום גנבי ורבינו תם אסר דתרי קולי לא מצינו הרחקת חפיפה מטבילה וסרך בתה. רבא שרא במחוזא למיטבל ביממא דתמניא משום צינה ורב חסדא משום גנבי. אשה חופפת בערב שבת וטובלת ליל ב' אם הם שני ימים טובים יום א' ויום ב' מאחר שאי איפשר לרחוץ בליל טבילתה.
<h2>דף סח.</h2>
והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. ולא קשיא הא דאיפשר הא דלא איפשר ורבו בזה פירושים פירש בקונטרס הא דאפשר לחוף ביום כגון בימי החול חופפת ביום וטובלת בלילה הא דלא איפשר לחוף ביום כגון במוצאי שבת ואם תחוף בערב שבת יתרחק הילכך תחוף בליל מוצאי שבת וטובלת ולפי זה יותר טוב לחוף ביום מבליל טבילתה שמהומה לביתה. אבל גאונים אחרים פירשו הא דאפשר לחוף בלילה ואפילו אם היום חול לא תרחיק והא דלא איפש' כגון שליל טבילתה יום טוב או שבת אז תחוף ביום שלפני טבילתה ואם הוא יום טוב או שבת או ב' ימים לפניו יום טוב או שבת תחוף יום לפניו ולדבריהם יותר טוב לחוף בלילה וטוב להחמיר לדברי כולן אם הוא חול יתחילו לרחוץ ביום ויגמרו בלילה ואם חל טבילה במוצאי שבת תחוף בערב שבת ממה נפשך ואם הוא יום טוב במוצאי שבת תרחץ במקוה לשפשף גופה יפה יפה ואם הוא חול תרחוץ ותחוף שנית.
<h2>דף סח:</h2>
זב וזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור עיין לעיל פרק קמא [ז' ע"ב].
<h2>דף עא:</h2>
מערה אין נוגעת לא. פר"י הא דתניא בתוספתא דמסכת ידים [פ"א ה"ז] כל שאינו מטמא את המים במשא כשר לנטילת ידים מתוך כך אוסר ליטול ידים מכותי ושיבוש הוא דהא נדות ויולדות נותנות מים לידים אף על פי שמטמא במשא וכל שכן עכשיו שאין אנו נזהרין מטומאה אלא התם מיירי לתרומה או לחולין שנעשו על טהרת תרומה עיין ספר התרומה. ואשה שחל טבילתה ליל' תשע' באב עיין פרק בתרא דתענית [כ"ט ע"ב] סימן כ"ג. אשה טהורה שרחצה עם נדה פסק הרמז"ל דאין בכך כלום דבזמן הזה אין נזהרין מטומאה ומצאתי בתשובה דבזמן הזה יכול האיש לישב עם אשתו בקרון או בספינ' ואפילו ספינה קטנה המתנדנדת או על גב ספסל רק שיפסיק אדם אחד ביניהם או תיבה או שום דבר. יהודים הדרים במקום רשע ואינם רשאים לרחוץ ביום חגיהם נראה לי [נוסח מהר"י ווייל. נראה לר"י] דיכולים לרחוץ ביום שלפניו ובליל טבילתה תחוף ראשה ותדיח גופה בחמין ותטבול ולא תבטל עונתה כדלעיל [ס"ח ע"א] הא דאיפשר הא דלא איפשר. כתב רבינו אבי"ה נהגו נשים סילסול ופרישות לעצמם שאינם נכנסות לבית הכנסת כל זמן שרואות ועכשיו יש נכנסות מפני כבוד הבריות ואינם רואות הספר תורה. אכילה ושתייה נידה ובעלה עיין פרק קמא דשבת [י"ג ע"ב] סימן י"ט.
